אתה מדמה בלבך כי המטרה מקדשת את האמצעים – זאת שגיאה חמורה! בגללה בני־אדם – הנחשבים לדתיים – מבצעים פשעים איומים ונוראים
קורא: הערתך האחרונה מאלפת: פריו של הפחד נשאר רק כל עוד הפחד נשמר. מאידך־גיסא, מה שניתן – ניתן; את הנעשה אין להשיב.
עורך: אין הדבר נכון. הצהרת המלכה ויקטוריה ניתנה בשנת 1857 בסופן של מהומות, כדי לשמור על השלום. לאחר שהושגה מטרתו, החל השלטון האנגלי לשכוח את הסיבות שהביאו לידי מתן ההצהרה ובד בבד העניק לה פרשנות חדשה ושונה.
אם הפחד מעונש הוא הגורם לי שלא לגנוב, ברגע שנעלם הפחד, מתעורר בי מחדש הרצון ואני יוצא לגנוב. אין להכחיש כי זה ניסיון העולם. קיבלנו עלינו את התפיסה כי בעזרת כוח ואיומים אפשר לגרום לבני־אנוש לפעול – ולכן אנו משתמשים בכוח ובאיומים.
קורא: כלום אינך טוען כנגד עצמך? אתה עצמך מודה כי האנגלים הגיעו להישגיהם באמצעות השימוש באלימות.
אמנם, לדידך כל הישגיהם חסרי־תכלית, אך העובדה הזאת אינה פוגמת בטענתי. האנגלים רצו בדבר חסר־תכלית – והשיגו אותו. מטרתם מולאה; האומנם משנה באיזה אופן נעשה הדבר? אם מטרתנו טובה, מדוע לא נקדש את האמצעים שבהם נמלאה, אף אם הם אלימים? האומנם עליי להרהר באילו אמצעים אטפל בגנב אשר חדר לביתי? חובתי לגרשו בכל דרך!
נראה שגם אתה מסכים כי החתימה על עצומות ושליחתן לממשלת הודו לא הועילה לנו בעבר ולא תועיל גם בעתיד. אם כך, מדוע לא נכה באנגלים? מדוע לא נשמור על הישגינו בעזרת כוח מדוד אשר ישמר את הפחד? האומנם פשע הוא להפעיל כוח כדי לעצור ילד מלהיכנס לתוך האש? בצורה זו או אחרת, עלינו למלא את מטרתנו.
עורך: טיעוניך מתקבלים על הדעת; רבים הולכים שולל אחריהם. גם אני, בעבר, השתמשתי בהם. אך מאז נפקחו עיניי והיום אני יכול להבין היכן אתה שוגה. כעת, אנסה לפקוח גם את עיניך. ראשית, אתייחס לדעה כי מכיוון שהאנגלים השיגו את מטרותיהם בשימוש באלימות, גם לנו הזכות להשתמש בה נגדם. אמת, האנגלים השתמשו באלימות וגם אנחנו יכולים לעשות כן; אולם כך נשיג רק את מה שהשיגו הם באלימות. אתה מסכים אתי שבזה
איננו מעוניינים. אתה מאמין כי המטרה מקדשת את האמצעים – זאת שגיאה חמורה! בגללה בני־אדם – הנחשבים לדתיים – מבצעים פשעים איומים ונוראים. יש קשר ישיר בין האמצעים למטרה או לתוצאה.
האומנם אפשר לקוות שמזרע הדָּטוּרָה ילבלבו פרחי יסמין? את הים אני יכול לחצות רק בכלי־שיט. אם אני נכנס למים רכוב על מרכבת־שוורים – בתוך זמן קצר מרכבת השוורים ואנוכי שוקעים במצולות.
זכור את האמרה: “כְּמוֹ הָאֵל, כָּךְ הַקָּרְבָּן”. ראוי להקדיש לה את מלוא כוח המחשבה, משום שהאדם סוטה מדרך הישר כאשר הוא טועה בהבנתה. לא מתקבל על הדעת שפרי עבודת האלוהים יצמח מפולחן השטן. האמצעי הוא הזרע, והמטרה או לחלופין התוצאה – היא הפרי. אכן, היחס בין התוצאה לאמצעים זהה ליחס שבין הפרי לזרע. “כִּי כַּאֲשֶׁר יִזְרַע אִישׁ — כֵּן יִקְצֹר”.
הציבור האנגלי, בשנת 1832 , השתמש באלימות להרחבת זכויותיו הפוליטיות. האומנם עזרה לו האלימות להבין מה חובתו? מטרתו הייתה: השגת זכויות. האמצעי היה: אלימות. ואולם, זכויות־אמת מתממשות רק בעקבות קיום חובות; את הזכויות הללו לא רכש הציבור האנגלי. נותרנו אפוא עם המחזה שבו הכול עומדים על זכויותיהם — אך איש אינו שואל מה חובתו. כאשר הכול רק מבקשים זכויות — מי יעניק אותן למי?
אין בכוונתי לומר כי האנגלים לא קיימו חובות כלל אלא שלא קיימו את החובות המזכות בזכויות שדרשו; ובלי למלא את אותן החובות, נותרו האנגלים בלתי־ראויים לזכויות שהשיגו ולבסוף – נהפכו להם הזכויות לנטל. הציבור האנגלי קידש את האמצעים בשם המטרה, אך האמצעים שננקטו הם שקבעו את התוצאה.
נניח כי אני מעוניין בשעונך. אני יכול להשיגו ממך בכמה דרכים: אם שדדתיו – הרי הוא גֶּזֶל; אם קניתיו – נעשה הוא לקנייני; ואם ביקשתיו והענקת אותו לי – זאת מתנה. כלומר, השעון שכעת נמצא ברשותי יכול להיות רכוש גנוב, קניין
פרטי או מתנה – הכול בהתאמה לאמצעי הפעולה שבחרתי בו.
שלושה אמצעים שונים – שלוש תוצאות שונות. התוסיף לטעון כי האמצעים אינם משנים?
כעת נדון בדוּגמה שהעלית, הגנב שחדר אל הבית. אינני מסכים עמך כי החובה היא לגרשו בכל דרך. אם הגנב שחדר לביתי הוא אבי, אשתמש נגדו באמצעי מסוג אחד; אם הגנב הוא אחד משכניי, לא אשתמש נגדו באמצעי הראשון אלא באחר; ואם איני מכיר את הגנב כלל – אגיב בצורה שלישית, שונה לגמרי. אפשר שעם גנב הודי אתמודד בדרכים השונות מאלה שאשתמש בהן עם גנב אנגלי; עם ילד חלש אתמודד בדרכים שונות מאלה שאשתמש בהן עם מבוגר השווה לי בכוחו; וכשהגנב חמוש מכף רגל עד ראש, ודאי אשאר דומם במיטתי. ובכן, במנעד שבין האב הגנב לאדם החמוש מתקיים מגוון רחב של אמצעים. אך אני מאמין כי בשני מקרים שצוינו לעיל אשאר במיטתי ואעמיד פני־ישן. גם לאב וגם לחמוש יש כוח; כוחם מספיק לגרום לי לוותר על רכושי. אך בעוד כוחו של אבי יציף אותי בצער וברחמים, קרוב לוודאי שכוחו של החמוש ימלא אותי זעם ונהפוך לאויבים מרים. ופה המצב נהיה בעייתי.
מהדוּגמות שזה עתה העליתי לפניך, אין באפשרותנו להחליט בעניין האמצעים שבהם נטפל בגנב. אני עצמי יודע מה יש לעשות עם כל הגנבים, אך חושש ששיטת הריפוי שלי תבהיל אותך, לכן אני מהסס להציגה לפניך. נסה לחשוב עליה בעצמך; ואם לא תצליח, לפחות תסכים אִתי כי עליך לאמץ אמצעים שונים במצבים שונים; ולפי־שעה, נוכחת לדעת כי אי־אפשר לגרש את הגנב בכל אמצעי ושהתוצאה תהיה בהתאמה לאמצעים שאתה נוקט; יוצא שאין חובתך לגרש את הגנב בכל דרך.
נמשיך מעט הלאה. הגנב החמוש גזל את רכושך; אתה מהרהר בדבר ומתמלא חֵמה. ברצונך ללמדו לקח, לא לטובתך אלא לטובת הכלל. לשם־כך אתה מגייס קבוצת אנשים, לתקוף את הגנב בביתו. אך הוא מיודע בעוד מועד ובורח. עכשיו גם הוא נמלא זעם ומגייס את עמיתיו השודדים. הוא מודיע לך כי בכוונתו לתקוף את ביתך לאור־יום. אך אתה חזק ומוכן לקריאת התיגר שלו. בינתיים, הגנב מטריד את שכניך והם מתלוננים לפניך. אתה אומר להם: “אני עושה הכול לטובתכם. אין חשיבות לכך שרכושי הוא שנגזל”. הם משיבים: “קודם לכן, לא הטרידנו הגנב. הוא החל לעשות זאת רק לאחר שהכרזת עליו אויב”. אתה חס על שכניך, מבין כי הצדק עמם, וידיעה זו שמה אותך במלכוד. מה תעשה? אם תניח לגנב – יאבד כבודך. הכבוד יקר לכולנו. על־כן, אתה משיב לשכניך המסכנים: “אל דאגה. בואו, העושר שלי – שלכם. אתן לכם כלי־נשק ואלמד אתכם להשתמש בהם. ואתם – רדפו את הגנב. אל תניחו לו לנפשו”. וכך הסכסוך מסלים; מניין השודדים עולה; ושכניך המסכנים – הביאו בעיה על ראשם.
תוצאת רצונך לנקום בגנב היא ששנת הלילה התחלפה בערות; השקט והשלווה פינו מקומם לאי־שקט ולחרדה; המוות, שלפנים היה אורח בלתי־קרוי, היה לדייר בביתך; גבורתך הולידה פחד. אם תבחן בסבלנות את התרחיש שאך זה הצגתי לפניך, תמצא שאין בו הגזמה. זה היה אמצעי מסוג אחד. כעת, הבה נבחן את השימוש באמצעי ההפוך. הגנב, לדידך, אינו אלא נשמה תועה. בסופו של דבר, גם הגנבים הם בני־אדם, ואינך יודע מה הניע את אותו האדם לגנוב. על־כן אתה עושה את המעשה הראוי ומחליט להמתין להזדמנות מתאימה שבה תוכל לסייע לו לעקור מקרבו את זרע הגנֵבה. והנה, בעודך מהרהר הרהורים נאצלים מעין אלה, האח הזה שב ופורץ לביתך. אך אתה, במקום לכעוס ולהתאכזב – מרחם עליו. לדידך, הגנב הוא אדם מסכן וחולה, הזקוק לעזרה. לכן אתה פותח לרווחה את דלתות ביתך וחלונותיו, משנה את מקום משכבך הרגיל ומסדר את חפציך הנותרים בצורה הנגישה ביותר בשבילו. כשהגנב שב בפעם השלישית, הוא מתבלבל ונרתע, כיוון שכל זה חדש לו. ובכל־זאת, הדבר אינו עוצר אותו מלהשלים את מלאכתו, אלא שהפעם הוא עושה זאת בתחושת מבוכה ואי־נוחות. דעתו מוטרדת. מעשיך גורמים לו לשאול על אודותיך, והוא שומע מפי שכניך בכפר על לבך הרחב והרחום. לבסוף הוא מתחרט ומבקש את סליחתך. הוא משיב לך את חפציך, חדל לעסוק בגנבה, נעשה למשרתך ואתה מוצא לו תעסוקה מכובדת. הרי לך אמצעי מהסוג השני.
רואה אתה כי אמצעים שונים מולידים תוצאות שונות. אינני משער כי כל גנב וגנב ינהג כפי שתיארתי או שכל אדם ואדם יהיה מסוגל להפגין כוח רחמים עז כשלך. הרעיון שרציתי להמחיש הוא כי מטרות טובות יושגו רק באמצעים טובים, ושברוב המקרים, אם לא בכולם, כוח הרחמים יעיל מהכוח הגס. האלימות מביאה לידי הרס, הרחמים לעולם לא.
עכשיו, בנוגע לעצומות. אין ספק כי עצומה שאינה נתמכת בכוח היא עניין חסר תוחלת. ובכל־זאת, כפי שנהג לומר מָהַדֶב רָנָדֶה המנוח, עצומות הן כלי לחינוך האזרח כיוון שבסיוען הוא מתוודע אל מצבו הפוליטי. העצומות משמשות גם דבר־ תזכורת והזהרה לשליט. בשל הסיבות האלה, יש בהן תועלת. כאשר עבד חותם על עצומה, עדות היא לשעבודו; אך כאשר אדם שווה־מעמד פונה ליריבו בעצומה, הוא מפגין ענווה. עצומה הנתמכת בכוח היא עצומה של אדם שווה־מעמד; וככזאת, סימן היא לאצילותו. הכוח התומך בעצומה יכול להיות משני סוגים. סוג אחד הוא הכוח הגס: “אם לא תעשה כרצוננו – נפגע בך”.
את תוצאותיו ההרסניות של הכוח הזה כבר הראינו. הכוח מהסוג האחר נקרא כוח הרחמים או כוח הנשמה או סָטְיָגְרַהָה: “אם לא תעשה כרצוננו – נחדל להיות חותמי העצומות שלך. שלטונך מותנה בשיתוף הפעולה שלנו; לא נוסיף לשתף פעולה!”
כוח הנשמה הוא כוח בלתי ניתן להריסה והמשתמש בו ער למצבו בצורה מושלמת. פתגם עתיק שלנו מלמד עליו: אֲמִירַת “לֹא” תְּרוּפָה הִיא לְכָל הַמַּחֲלוֹת. האלימות אינה יכולה למי שחדור בכוח הרחמים.
ולבסוף, בנוגע לילד הצועד לתוך האש – לא תצליח למצוא דוּגמה שבה תוכל לעצור אותו. מה תעשה באמת? נניח כי הוא חזק ממך. במקרה הזה, אם תנסה לעצור אותו בכוח, יכה אותך חזרה וייכנס לאש. לפיכך עומדות לפניך שתי אפשרויות: תהרוג אותו על מנת למנוע ממנו את הכניסה לאש או תהרוג את עצמך כי אינך מסוגל לראות את הילד נכנס לאש. את הילד לא תהרוג. גם לא תקריב את חייך שלך אלא אם כן אתה חדור רחמים אין־סופיים. לפיכך יהא עליך לצפות חסר־אונים בילד המשליך עצמו לתוך האש. אם אתה חזק מספיק לעצור את הילד – תשתמש בכוחך. חשוב להבין כי פעולה מעין זו לא תתפרש כאלימות אלא כהפעלת כוח מדרגה נמוכה יותר.
אם הפעלת כוח על הילד כדי לעצרו מלצעוד לתוך האש – עשית זאת אך ורק למענו; לעתים יש להכות באדם לטובתו. אבל העיקרון הזה אינו מתקיים כשאתה קורא להכות באנגלים, כי אינך מבקש את טובתם אלא את טובתך האנוכיית, כלומר את טובת עמך. בכך אינך מפגין רחמים, גם לא אהבה.
אם בדוגמתך הכוונה היא שמעשיהם הרעים של האנגלים מייצגים את האש וכי הם צועדים לתוכה מתוך בורות כאותו הילד, ואילו אתה רוצה לעצור אותם מתוך רחמים – משמעות הדבר למעשה היא כי יהיה עליך להיות נוכח בכל מקום וזמן שבהם נעשים המעשים הרעים ובכל פעם להקריב את חייך. אם אתה מסוגל להפגין יכולת שכזאת – חופשי אתה לעשות כן. אך הדבר הזה בלתי־אפשרי בעליל.
מתוך מ.ק. גנדהי, שלטון עצמי, פרק 16 עמודים 97-104